חמישה שבועות בלי

הספורט שלי. לא הבנתי כמה חסר לי עד שרגלי החלו לנוע בקצב מהיר מהרגיל. שמעתי את קול המאמן אומר ברוגע "נתקדם לאט לאט, הפעם את לא מזנקת אל המים העמוקים לשמור עליך צריך. לאט לאט נחזק את חלקי גופך היכולים, המקבלים, הזקוקים שקצת שכחו לזוז. משם תומרץ כל מערכת הדם, הלב והחשק. כשגופך יאותת, יאמר, אפשר יותר במעלה הגוף נטפס, איברים נוספים נשחרר." בחיוך ופנים נעימות, מבינות, הוא ממשיך ואומר, "אינני מוותר, רק לאט יותר מאפשר." שכחתי כמה טוב זה לנפש, זרם האדרנלין השוטף את הגוף שאחרי. גם איברי הגוף מקבלים פרץ אנרגיות שמזה זמן שכחו. זרמים ותחושות שמאפשרים ביצוע משימות ומטלות.

תחילתה של משימה אחת גדולה שמחכה בפתחו של שבוע הבא. משימה שתלמד אותי על עצמי וגופי הרבה מעבר למה שידעתי עד היום. סופשבוע גדוש, חג אורים, משפחה וחברים. בין לבין יושבת, כותבת מתארת, מספרת. סרט יוצרת על מחשבות ודמיונות. פנטזיות, סיטואציות ורגשות בו יהיו. מציאות מוכרת וידועה תתערבב בסיטואציה מדומה עד ראשון בערב עלי לשחרר כי בשני אהיה במקום לגמרי אחר.