אני בכלל שונאת את המילה הזו או, את צמד המילים 'אמרתי לך'.
אז טעיתי, ושוב טעיתי, בסוף אני לומדת.
צריכה יד מכוונת, יד שאומרת לי מילה טובה בדרך.
יד שמחבקת גם כשהיא כועסת.
יד שסוטרת, מכאיבה, אבל עם הרבה אהבה.
אני לומדת בדרך הקשה, תמיד הייתי כזו.
כדי לקלף את קליפת התפוז הדקה ממני
היה צריך אלמוג מחוספס, נחוש וקשוח.
כדי להגיע לרצונות הכי אמתיים שלי
היה צריך פולש אכזר.
לצרכים הכי פרימיטיביים שלי
היה צריך לחפור באזמל מנתחים.
להעלות אותם על בדל שפתי
היה צריך נוזלים אדומים שיעברו בנחישות בוורידי ועורקי.
ינקו כל לכלוך מיקרוסקופי, ובדרכם הסוערת יסחפו גם כמה גמדים טובים
שילחשו לי בדרכם החוצה
"זה בסדר, מותר לך להיפרד גם מאיתנו, זה זמני, אנחנו נחזור
כשלא תהיי בתוך השחור וכשלא תישאבי אל הלבן.
נהיה כאן כשתחְזִירִי לגופך לנפשך, למוחך
את קשת הצבעים הכל כך אהובה עלייך.
כשתהיי צבועה בצבעים החדשים שלך!
שאת יצרת ובנית
אחרי שהתפרקת ופורקת
ניקית והִברקת.
פינותייך החדות, עיגלת
את פיתולייך יישרת מעט.
עקשנות , בעיקר זו הפנימית,
מתארת ומציירת את עצמה בנפתולי אותיותיה.
הקושי להיפרד ממנה להתרכך, עקשן גם הוא.
עקשנותי, מביאה אותי לטלטלות קשות ועיקשות.
דורשת תהליך איטי, לעתים ארוך, כדי שאשחרר אותה לדרכה
ואותי לנתיבי רצונותיי ומאוויי.
כמה זה מרגיע ללכת חופשיה
נעים לתת לעצמי להיסחף מעט בזרם הגועש
להתערבל בתוכו מבולבלת וחסרת מטרה.
פחד הוא מכשול
אך יכול להיות גם נחשול.
אז אמרת ולא זכרתי,אמרת ולא הצלחתי
ומה עם כל מה שכן??
אני גיטרה \ בני אמדורסקי
Thhanks great post