"השנה היא שנת הסרטן שלי" היא אומרת לי, כולה אור, לוגמת מהמים ומסבירה לי שכבר בזמן שהתמודדה עם ההחלמה מהסרטן, ידעה מה תרצה לעשות ולהיות כשתחלים, אבל רק השנה היא מצאה את הדרך ואת המקומות בתוכה לעשות זאת.
אני מביטה בה, מקשיבה לכל ניואנס שנשלף מפיה, מביטה בכל גץ שנורה מעיניה וחושבת על השיחה ההיא שלנו, השיחה הראשונה אִתה שמשתה אותי מתהום שלא ידעתי שקיים בי, מערפל שחור שאיים לחנוק כל פיסת אור שנִצנצה בראשי. הטלפון שלי מזמר. על הצג הִלה, עוד אחות שאימצתי לי בשנים האחרונות. "את רוצה לדבר עם מישהי שעברה את החוויה?", היא שואלת. "לא כרגע" אני עונה "אני צריכה רק את עצמי עכשיו, לא יכולה להקשיב לאחרים, אולי לאחר שאדבר עם הרופא" אני עונה. "את זוכרת את גלית, השכנה שלי, זו שליוויתי אותה צמוד כשהתגלה אצלה הסרטן?" היא ממשיכה. ואני, כל כך הרבה נמחק ממוחי באותם ימים, לא ידעתי על מי היא מדברת. "את מרשה לי לתת לה את מספר הטלפון שלך והיא רק תשלח הודעה עם הטלפון שלה ואת תתקשרי אם וכאשר תרצי?" "זה רעיון טוב" אני עונה.
לאחר כיומיים אל מול פני מופיעות מילים שזורקות אותי כמעט ארבע שנים אחורה. "איך שכחתי", אני כמעט נותנת לעצמי סטירה וקוראת אותן שוב:
" נועה יקרה, כשהילה סיפרה לי שחלית עלה בפי טעמו של המרק ששלחת לי לבית החולים. בשבילי זהו טעמה של ההפתעה שבמפגש הבלתי צפוי עם חמלה אנושית טהורה ומרחיבת לב, שהרי לא באמת הכרנו זו את זו אז. אני מציעה לך את עצמי בצורה, באופן ובזמן שיתאימו לך, אם בכלל. באמת ובאהבה. גלית"
ההיכרות שלנו הייתה מזמן, כל כך מזמן, בנקודת זמן מאד מסוימת וממש לרגעים ספורים, ולא זכרתי שהכנתי במיוחד בשבילה סיר של מרק עוף שיהיה לה במה לחמם את נפשה לאחר הניתוח {כריתה מלאה} המאד לא פשוט שעברה. ההודעה שלה הדליקה פנס קטן בליבי וחיוך רחב שעלה מהבטן נפרס על פני. התשובה שלי לא אחרה להגיע:
" בוקר טוב גלית. העלית בי חיוך כשזכרת את המרק האוהב ואהוב...זיכרון ואני לא חברים טובים.... אני אוהבת לאהוב ולהיות, כשצריך ורצוי. זה כמובן הקושי שלי - להיות במקום ההפוך וזה כנראה מה שעלי ללמוד עכשיו. אני אשמח לשמוע אותך וממך אחרי הפגישה מחר עם רופא באיכילוב במרפאת השד. המון תודה גלית )(" מיד לאחר שיצאתי מהרופא, קצת יותר יודעת, הרבה יותר מוטרדת וחוששת שלחתי סמס וקבענו להיפגש למחרת. פגישה שלעולם תֶחֳרֵט בכל נימי נשמתי וגופי.
גלית:
אני מגיעה באיחור קטן, כמו שקורה לי הרבה לאחרונה, ואנחנו מתחבקות. ידי נשלחת מעצמה ומלטפת קלות את הפלומה הרכה שמכסה את ראשה ומדגישה את גומות החן שלה ואת החיוך שאני כל כך אוהבת. לא חשוב כמה זמן נקצה לפגישות שלנו, זה אף פעם לא מספיק לנו.
אחת הקלישאות המשומשות היא ששום דבר לא קורה במקרה. הנה סיפור על זרע שנזרע והמתין בסבלנות עד שתבשיל השעה ויוכל לנבוט ולהצמיח פרח יפהפה.
ביום שקיבלתי את האבחנה הסופית, כשלושה או ארבעה שבועות אחרי שהרגשתי לראשונה את הגוש בשד השמאלי שלי, הרגשתי איך הכל סוגר עלי. כשהציעו לי לדבר עם קרובת משפחה שגם היא עברה את המסלול, סירבתי בכעס והסתגרתי עוד יותר בתוך עצמי. אחר כך חלק מזה השתנה ונדמה לי שלאורך כל התקופה הזו התנהל בתוכי במקביל תהליך נוסף – התנועה שבין הסתגרות בתוך עצמי לבין יציאה החוצה אל העולם.
ואז הגיע הניתוח, אחרי 7 חודשים של טיפול כימותרפי כותש ומתיש לגוף וטיפול תומך, עוטף ומרחיב לב של אוהביי לנפשי הדואבת. חומרי ההרדמה שקיבלתי בחדר הניתוח מוססו גם את חומת ההגנה שבניתי כל אותו זמן, החומה שאיפשרה לי להציג כלפי חוץ אישה חזקה, שורדת, נלחמת, מסוגלת. התעוררתי מהניתוח שבר כלי פיזי ונפשי ולא הצלחתי לחזור אל עצמי. ואולי בדיוק ההיפך קרה, אולי סוף סוף יכולתי לאפשר גם לחלקים הפגיעים, אלו שנתפשו בעיניי כחלשים, לצאת החוצה ולהיראות. הייתי מוקפת בחברים ובמשפחה שבאו, כתבו הודעות ושלחו את אהבתם בכל דרך אפשרית, כולל אספקת מזון טעים ומזין.
באחד הימים הגיע הילה עם סיר של מרק עוף. "חברתי נעה שמעה והכינה לך, שתתחזקי ותחזרי מהר הביתה". לא זכרתי מי היא, שכן מעולם לא נפגשנו. הכרתי אותה רק מסיפוריה של הילה. לרגע התבלבלתי: מה פתאום אישה זרה שולחת לי מרק לבית החולים? הילה חיממה לי מנה, ובעודי לוגמת את המרק, יכולתי להרגיש איך בעדינות רבה הוא ממוסס בתוכי את הבושה בחולשתי, את כאבי הגוף ואת מכאובי הנפש שהשתלטו על כולי מאז התעוררתי מהניתוח ולא הותירו מקום לשום דבר נוסף. המחווה הזו הצליחה לחדור את שריון הקושי שנעטפתי בו בימים שאחרי הניתוח וליטפה לי את הלב המרוסק שלי.
לפני כשנה, בעודי כותבת את הפוסט השנתי שלי לחודש המודעות לסרטן השד, הטלפון מצלצל. הילה על הקו, מחפשת דרך אל נעה, שנזרקה אל אותה המערבולת הטובענית שפגשתי אני ארבע שנים לפני כן. לרגע לא קישרתי את זו שעליה דיברה, עד שהוזכר המרק ההוא. ברגע אחד יכולתי להרגיש שוב בתוכי את תחושת השבר של אותם ימים ומיד אחריה את החום שהתפשט בתוכי אז, את החיוך הפנימי שהוא העלה בי. זכרתי את ההסתגרות שלי ברגע הזה והרגשתי את חוסר האונים של הילה. ההמשך כבר כתוב למעלה.
Comments