לפני 3 שבועות, ביום חמישי 25.7.19 היה הטיפול הכימותראפי האחרון שלי.
השבוע שאחרי הטיפול הוא השבוע הקשה, המאתגר, המתיש לפעמים.
ולכאורה, עצם העובדה שהוא השבוע האחרון היה אמור לעשות אותו קל יותר, כי מה שלא יהיה זה יעבור.
אז כן, זה היה השבוע האחרון, והחוויה הזו לא תחזור ועדיין, כשהייתי בתוך התחושות הפיזיות והנפשיות הלא פשוטות, נקודת האור שלי לא הייתה שזה לא יהיה שוב אלא העובדה שאני יכולה לעבור את זה. שאני יודעת איך, כמו שעברתי את השבועות שלפני. שאני יודעת להתמסר גם לתשישות, ולכל מיני מיחושים, כאבים וגם לחום גבוה ולצלוח את זה בעזרת הקשבה רגועה, חסרת פחד, למה שקורה איתי.
באותו שבוע {10 ימים אם לדייק } שבין ה 26.7 - ל 4.8 הורדתי למינימום את הספורט שלי. הגוף שלי ביקש מנוחה של ממש, מהכל. גם מבּוּסטים של אנרגיה.
כשהבנתי את זה לא אילצתי את עצמי לכלום, עשיתי רק מה שהגוף ביקש.
והָאֲמינו לי הוא יודע לבקש 😉
נתתי לעצמי להיות עסוקה אך ורק בהחלמת הגוף והנפש.
הנפש כאבה, בכתה. הרגישות שלי הרקיעה שחקים. כל מילה גרמה לדמעות להציף לי את הלב.
זו הייתה תחושה של מערבולת פנימית מלווה בתשישות הגוף שהתלבט אם לקרוס או לא, הפושטק הזה.
בכל אותם הימים משהו בי היה שלו, לא מפחד, ידיעה שזו סערה שתעבור, ואני צריכה להסחף איתה קצת לתת לה להיות ולאפשר לסערה להמשיך הלאה ולהשאיר לי ואיתי, עוד כמה הבנות על התמסרות ושחרור.💜
הסרטון, מה הסטורי שלי #11, יצא הפעם מעט ארוך מהרגיל. אספתי תמונות וסרטונים שחלקם לא זכרתי שעשיתי במשך אותם ימים, האוסף הזה נותן הצצה מחויכת לשבוע של הוריקן קטן :)🌪🌬
Commenti