ככה זה התחיל

צילמה שירני

את הסיפור שלי התחלתי לכתוב לפני כמעט שמונה שנים. כתבתי סיפור קצר ארוך סיפור בדסמ"י שהיה בעצם סיפור על עולם השליטה, או חוסר שליטה. עולם פנימי שיצא ממני במילים שיכולות להקרא כפנטזיה מינית. ואז הגעתי לקורס כתיבה אצל אמנון ז'קונט ויובל אברמוביץ. Yuval Abramovitz אחת מהמשימות שלי הייתה להעביר לאמנון טקסט לעריכה ושלחתי לו את הסיפור הזה. אחרי חלופת מיילים ועריכה קלה של הטקסט, קבענו לדבר עליו יום אחד לפני תחילת השיעור. כשהתיישבתי מול אמנון, הוא שאל כמה שאלות שבסופן הוא אמר לי; "יש לך כאן ספר." וביקש שלשיעור הבא אבוא 20 רעיונות לפרקים. וגם עם התחלה, אמצע וסוף.

סוף העלילה היה ברור לי מההתחלה, לא המילים, לא הטקסט, אבל ידעתי אותה בתוכי. 4 שנים אח"כ עדיין לא הייתה לי התחלה. גרעין הספר שנבט והפך עמוד השדרה שלו וסופו לא השתנו בכל הדרך הארוכה ומלאת המדרונות והעליות התלולות עד שהספר יצא לאור. ואז הגעתי לסדנת הכתיבה הראשונה של מאירה מאירה ברנע גולדברג, וכבר אחרי המפגש הראשון הבזיקה בי התחלה, התחלה שרק כשהספר הגיע למגי Magi Margalit Otsri העורכת הרגישה והמדויקת שלי הבנתי איזה שיח מעניין, וחוט דק שנשזר מבלי שחשבתי על כך יש בין ההתחלה לסוף. כשהגענו לעריכה הסופית הפרק הראשון נדחק מעט פנימה, אבל עבורי הוא עדיין תחילתו של הספר בראיון שלי עם ורדה רזיאל ז'קונט היא נגעה בנושא הסקסופון שבספר. (לורדה לא היה מושג שאמנון הוא זה שהנביט בי את רעיון הספר עד שנפגשנו בראיון איתה) ציוני הדרך שהוא מציין ומנגן ואני נזכרתי ברגע המאד מרגש שבו הבנתי שלא אני לבד כותבת את הספר אלא שהגיבורים שלי מתיישבים לידי כשאני כותבת, ולוחשים לי את דרכם ואת מילותיהם. כאן אפשר לשמוע את השיחה של ורדה ושלי