יושבת אני וחושבת
מה אברך?
במה אתברך?
ומי לא יברח?
חושבת על שנה שיש לי כל כך הרבה לומר עליה ומצד שני גם כלום.
שנה שלימדה אותי חרדה מהי.
שנה שהראתה לי שזה מהדברים שיכולים להשתלט עלי אם לא אלמד להשאיר כל הזמן אור ואש ברורים של טוב, שמחה, תשוקה ואהבה.
שנה שבה כמעט כל בוקר אני מתעוררת במצב צבירה דליל ומזריקה למצב ולי; קפה, ספורט כזה או אחר, מוזיקה, אהבה, חברות קרובות והרבה מהמשפחה שלי כדי להתרומם כל יום מחדש.
מי המציא את החרדה, מי?
שנה בה הוצאתי לאור ספר, הגשמתי חלום שלא ידעתי שיש לי.
גיליתי שכשאני מגשימה משהו, במיוחד אם הוא גדול, במושגים שלי וארוך במושגי הזמן, אני זקוקה להרבה זמן של אי עשיה אחרי.
זמן בהייה, זמן של כלום.
מסתבר שלפעמים הגודל כן קובע.
במקרה הזה זה היה ועדיין פחות אפשרי, זמן של שקט וכלום, כי מישהו צריך לספר לעולם על הספר ובעיקר על מה שהוא רוצה לומר לעולם, וזו רק יכולה להיות אני.
ולכן בשנה הזו למדתי שוב וביתר שאת שאני זו אני, שהקצב שלי והדרך שלי הם מי שאני ואני לא יכולה אחרת גם כשכל האנרגיה שמסביבי מבקשת זאת.
למדתי שהשינוי הכי מהותי ביכולת שלי להשתנות הוא היכולת שלי להגיד לסובבים אותי מי אני.
להראות להם את הפגיעות שלי, ואת הפצעים הפתוחים שלי.
לחשוף את החלקים הלא ממש יפים שלי ולבקש מהאוהבים אותי, וגם מאלה שלא לא לשפוט אותי עליהם, אלא להבין שהם חלק ממני, ואני משתדלת להיות טובה ויפה כולי, אבל אין אור בלי מעט צל.
ואין יופי ללא צלקת או כתם.
לא התכוונתי לסכם את השנה, תציצו בהתחלה, רציתי לברך ולאחל, לפתוח ולא לסגור אבל, כך נכתב לי מהרגע ששמתי אצבע על המקלדת.
ורק עכשיו אני מבינה שלא סתם הגעתי לגולשות בורוד (תודה שרוני איתן שהזמנת ושאני אמרתי כן מבלי לחשוב בכלל) וכמעט חודש שאני בים פעם בשבוע ומיד אחרי כותבת עלי ועל הים.
הים זה פחד וחרדה זו מראה עבורי לכל מי שאני וגם למי ומה שאני לא.
אז אברך את כולנו שנדע לראות אותנו על כל מי שאנחנו.
שנדע לאהוב אותנו לפרטי פרטים
שנדע להראות אותנו לעולם במלא הדרנו וגם בשלכת
ועם הצלקת
שלא נפחד לדעת אותנו ולהמשיך לגלות אותנו לכל העומקים שלנו.
שתהיה לנו שנה שמחה מלאת הפתעות מתוקות, שנתרגש מכל דבר, שנחשוק הרבה ושנאהב כל הזמן.
שנה טובה לכולנו
コメント