מאז שאני כותבת, או יותר נכון חושפת את הכתיבה שלי אני רואה אותי יותר ויותר עמוק ונכון.אני לא רק קוראת ורואה את התגובות והלייקים, אני גם מרגישה ושומעת אותם, כמעט כאילו אנחנו באמת יושבים בסלון ביתי ומדברים :)
בפוסט שכתבתי לפני שבועות ספורים, הגיב לי שמעון גולן
"כשאת מתקרבת יותר לעצמך, אני מבין טוב יותר את מהות החיים ❤"
זה בדיוק זה, אני מתקרבת לעצמי דרך המילים שיוצאות ממני בלי לשאול אותי.
המילים הללו משמיעות לי, את הקול שלי, באופן הכנה והחזק ביותר.
הקול הזה הוא הגרעין הפנימי שלי, ממנו נובטת אני, עלה אחר עלה, פרח אחר ניצן, בתנועת ריקוד איטיות וחושניות.
הקול הזה הוא הגרעין הפנימי שלי, ממנו נובטת אני, עלה אחר עלה, פרח אחר ניצן, בתנועת ריקוד איטיות וחושניות.- צילמה אורית בר אור
לפעמים יש מהמורות בדרך, כאלה שגורמות לי לכוון את כפתור הווליום הפנימי שלי. יוצרות בי סוג של כינוס כל החושים שלי פנימה רק כדי שאזכר להיות קשובה עוד יותר לעצמי.
במערבולות הללו, בעצירות הפתע שלי אני שמה לב עוד יותר כמה המילים שלי מקרבות אותי לעוד מקומות בי שלא הכרתי או שלא העזתי להביט בהם עד כה.
כן, יש עדיין חלונות בהם אני רק מציצה ועדיין לא עפה דרכם 😊
המילים שלי הן מסלול התעופה שלי.
הן יודעות את היכולות שלי, הן מכירות את החילזון שאני, את כוח הסיבולת של הנפש שלי והן כותבות אותי מדרגה אחרי מדרגה, כל פעם מעמיקות ומרחיבות את הספירלה שמתכוונת להיות יום אחד טורנדו 😉🌪
コメント