משחק הפוקר שנקרא חיים

משתחררת מבית החולים. (14.05.2019)

תוהה ביני לביני לגבי המילה משתחררת. הרי לא כבלו אותי, גם אם הייתי כאן כי הייתי צריכה. אבל, פסח, יציאת מצריים וזה... 🙃 אז, משתחררת 🙂 חוזרת הביתה.

בעצם חוזרת אל החיים שלי שהשתנו, שוב, בחודש האחרון. ובעיקר בשבוע האחרון.

חוזרת אל החיים שלי שיעברו עוד תזוזות מעכשיו. ואני הרי בתנועה כל הזמן, אז מה נעצר שהיה צריך כזו בעיטה?🤔

אתחיל עם להתרגל לאני החדשה, זו שנראית קצת אחרת במראה.

מפתיע אותי באיזו קלות יחסית עשיתי החלטה כה משמעותית ואין בי צער או אכזבה. יש בי התרגשות לקראת התהליך שעדיין עלי לעבור והתרגלות שלי אל עצמי.

בבית חולים הייתי שמורה ומוגנת, במנוחה מוחלטת ומוקפת אהבה ודאגה לנוחיותי.

לשוב הביתה זה :

*לחזור לדאוג לעצמי, לשמור עלי.

*זה לדעת מתי לבקש עזרה ומתי לעשות מאמץ לבד.

*זה להקשיב לניואנסים הקטנים של הגוף והנפש שלי.

*זה להתכנס עוד יותר לעומק שלי כדי להקשיב לקול הכי עמוק שלי ( לא הבריטון דווקא 😎) ולשמוע לאן הוא מבקש שאגיע.

*זה להיזכר כמה אני שלמה ויפה כשאני קשובה לעצמי.

*זה להתחיל להתרגל לאישה ולנשיות השונה שנובטת בי.

*זה לחזור למחשב, לכל הטקסטים שכתבתי ומחכים שאעשה מהם ספר. אולי אפילו שניים.

*לאתר החדש שלי שהעלתי לאוויר רגע לפני שהתאשפזתי ועדיין לא הצלחתי להכניס את כל התכנים שלי לתוכו.

ואולי בעצם זה קצת להניח לכל זה, לא למהר ולחזור אל המוכר, לתת למסלול מעט אחר להתגלות בפני.

אולי לזמן מה רק לאהוב, להיות שמחה, להקשיב ולהרגיש אלו תשוקות עולות בי כדי לדעת שהן אלו היד המוצלחת והנכונה שלי במשחק הפוקר שנקרא חיים.

"אולי לזמן מה רק לאהוב, להיות שמחה" - צילמה אורית בר אור