עלי שלכת נושרים בסתיו - פרדה מהשיער שלי

הבחילות גואות לפתע, כמו משום מקום רק כי הוא אמר "השערות שלך, הקצרות הללו, הקוצניות ההם שההיא קראה להן קווי הכסף נמצאות כאן איתנו על המיטה, על השמיכה, חולצה." משהו בבטן התכווץ פלגים זעירים אך נחושים של קבס ודמעות החלו זורמים כלפי מעלה. "למה?" אני שואלת עצמי "הרי הכנת עצמך לכך." הם אומרים לי: "כמה יפה את כך. זה לא העור שעוטף אותך זה הברק הזה שיש בעינייך תסתכלי עליו תתמקדי בו. כל מה שרצית זה מינימום שינויים, תופעות מזעריות קיבלת. חייכי. לשיער המנופף יד לשלום, ציפית."

חרדות מציפות אותי, למה ומדוע אין לי מושג. אולי זה העיניים שיביטו אלי מהמראה אולי זה החיוך שייבהל ויברח אולי דווקא האוזניים שיחדדו שמיעה. כל חושי מתחדדים בימים אלו כל איברי קשובים לעצמם הפה והלשון בוחנים כל דבר מה שעובר דרכם הבטן מדווחת מה ומתי נכון לה והראש הפסיק לחשוב. כולו בתוך מערבולת התחושות והרגשות הימים נעלמים לי לתוך השעות והשעות נעלמות להן בתוך השבועות. אני מסתכלת על שיערי הקצרצר שנמצא בכל מקום על מגבת המקלחת, סדין המיטה הכרית, על חולצת הטרנינג הלבן.

יודעת שלא אֶרָאֵה מאד אחרת בלעדיהם אבל, משהו משתנה בי בלכתם בהיפרדם מעיטור גולגלתי. מזכיר לי נשכחות ותמונות רחוקות לוקח אותי עוד קצת חזרה למחוזות המלחמה שבי מזכיר לי שעוד לא נגמר מאותת שיש עוד דרך לעשות עד שאגיע לקו הסיום המיוחל מטלטל אותי ומחבק אותי את בדרך סבוכה ופתלתלה מלאת ירידות תלולות ועליות קשות והיא כולה אצלך פנימה. פִּרמי אותה אט אט בסבלנות לא מוכרת לך שחררי את שיערך הקצרצר לדרכו הוא ישוב לעטר אותך בדרכו שלו כששביליך יובילו לנתיבים שבמישור.

דיקלה שרה לי :) ואם פרידה אז שיהיה שלום בינינו אם כבר שלום אז שיהיה מי שישמור עלינו ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו עד היום שמישהו יפגיש בינינו