שוב מתפתחת לה סערה

מרגישה את המרחב בין החזה המתרפא ואגן הירכיים, שסוער וגועש. אין שקט שם בפנים גם הצפייה שָקְטה רק תקווה דמומה. שוב מתפתחת לה סערה שזקוקה לשקט פנימי, כך היא נבנית לה, מתחילה לרדת כמו יד מרפרפת על ירכיי, מועכת את שוקי ונעצרת באצבעות רגלי. חלק ממנה מוצא לו דרך ועולה לחזה מעקצץ לי בפטמות, חוסם את גרוני מטשטש את הראייה מערפל את השמיעה. אהובים לי לידי, מדברים, צוחקים. אני משתתפת חלקית מצליחה להוציא את עצמי לרגע מבעד למשב הרוח הסוער ששוטף אותי מבפנים, מחייכת, מגיבה, עונה. שומעת ורואה הכל אבל לא באמת שם. לא באמת בשום מקום, אולי רק במקלעת השמש הסוערת במיוחד.

אני רוצה אותם שם לידי, לצידי

והם רוצים אותי איתם, שותפה לשיחה.

רוצים לחבק רוצים להצחיק.

אני רוצה את השקט הפנימי שעוטף אותי כשהם איתי.

יכולה לשמוע אותם כמו מבעד לגשם הדופק על החלון.

מרגישה את הבל גופם קרוב ומגונן.

חשה את הצורך שלהם בי

את רצונם להרגיש אותי, לשמוע אותי.

לחוש אותי איתם שלא אעלם לתוך עצמי.

הם חוששים שלא אטבע במחשבות,.

"תתאפקי," עיניו מבקשות,

היי כאן איתי, איתנו לא עם היומן שלך, לא עם המסע שלך."

איפוק.? כשהכל כלכך בוער בתוכי, זו בקשה גדולה מאד ממני.

רק המילים ינקזו את האש הסוררת החוצה.

אני רוצה לצלול לזמן מה

אבל הוא רוצה שאחזיק ראשי מעל המים, בשבילו?

בשבילם?

אני רוצה לצוף מעט על המים שיישאו אותי כמו רוח הנושאת עלה נושר,

בעדינות וברכות מניחה אותו לנוח על האדמה

הרטובה והמריחה גשם שזה עתה שטף וניקה אותה.

פתח לה פתח לצמיחה מחודשת,

לנביטה חדשה של זרעים שפוזרו על ידי הרוח.